הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
המטמון - סוד מטבעות הזהב
להשאלה

המטמון - סוד מטבעות הזהב

אתי אלבוים
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 36 

18 

במקום 36 

18 

גודל (עמ'): 184
מו"ל: דני ספרים

תקציר

חובבי הרפתקאות מספרים בסודי סודות כי באדמת ארץ ישראל


נטמנו בעבר מטמונים ואוצרות...


מי החביא את המטמונים? האם יש מטמונים שעדיין לא התגלו?


יוני שדה בן ה-12, ילד חובב הרפתקאות, שומע מסבא-רבה שלו אברהם על מטבעות זהב שהסב מצא בילדותו בוואדי קלט שבמדבר יהודה, שבעים שנים קודם לכן. יחד עם שני חבריו החביא הסב את המטמון, אך השלושה מעולם לא חזרו להוציאו מהאדמה.

יוני יוצא למסע בעקבות האוצר, כשאליו מתלווים סבא-רבה אברהם, אביו גדעון מדריך הטיולים, שתי אחיותיו המעצבנות נעה ואביגיל ושני הנערים האמריקאים אנדי וג´רי, שמתארחים בביתם. בדרך הם פוגשים את הגר ויוסי, הנינים של חבריו של סבא-רבה אברהם, ומצרפים אותם לחיפושים.

הם לומדים על דמותה של חנה סנש, הצנחנית הישראלית שיצאה ב-1944 לסייע ליהודי הונגריה ונתפסה על ידי הנאצים. הם מבקרים בקיבוץ שדות ים שבו גרה חנה סנש ולומדים פרקים נוספים מתולדות ארץ ישראל בזמן שלפני הקמת המדינה. במהלך החיפושים אחר המטמון הם מגלים שכדי למצוא אוצר צריך תושייה, אומץ, אחדות וסובלנות כלפי האחר והשונה.

  • ISBN: 390-3210
  • גודל (עמ'): 184
  • מו"ל: דני ספרים
  • Publishing Date: 13/07/2020
  • שם המחבר: אתי אלבוים
  • זמין להשאלה: כן

מי עוקב אחרי סבא־רבא אברהם?

שנה שלמה חיכיתי לחופש הגדול. מה כבר ביקשתי? קצת מנוחה, לאכול אבטיח קר, לנסוע לים, לטבול במים ולהביט בשמיים. אני בטוח שיש משפחות שנחות בחופש הגדול, נופשות. אבל לא המשפחה שלי. כבר ביום הראשון לחופש שבין כיתה ה' לכיתה ו' הבנתי שמנוחה גדולה לא תהיה לי בחופש הזה.

"אמא, איפה משקפת השחייה שלי?" צעקה מהקומה השנייה אחותי נֹעָה, שצעירה ממני בשנה. נעה ואני נרשמנו לקייטנת ספורט ואתגרים לכיתות הבוגרות של בית הספר היסודי, אבל הקייטנה הזו אמורה להתחיל רק בעוד שבועיים. נעה המשיכה לפזר לכל עבר אותות מצוקה, ותוך כדי שאגות, שלא היו מביישות גור אריות בגן חיות, נכנסה למטבח עם הידיים על המותניים. היא הניפה את שערה הג'ינג'י הארוך ופערה את עיניה הכחולות. על פי הבעת פניה אפשר היה לחשוב שמתרחש אסון לאומי. "תכף גאיה באה לאסוף אותי לבריכה - והמשקפת שלי נעלמה! התפוגגה! הצמיחה כנפיים! עפה!"

"אולי יוני נתקל בה," הציעה אמא בעודה מנדנדת בידה האחת את העגלה של אחותי תמר בת החודשיים ומתבלת את הסלט בידה השנייה. אמא שלי היא מומחית בלעשות כמה דברים בבת אחת.

"אני?!" קראתי והפסקתי את הנבירה בתא העליון של המקרר בחיפוש אחר ארטיק נטוש, שאולי נפל מהחבילה שנגמרה ומתחבא מאחורי שקית קפואה של ברוקולי או צ'יפס. "מה הקשר שלי למשקפת של נעה?!"

"יוני," אמרה אמא וסימנה בראשה שאסגור את דלת המקרר. "הארון. כשקנינו לנעה ארון חדש, שמנו את הבגדים ואת החפצים שלה בחדר שלך בעליית הגג, ואולי..."

"אוף! אני עולה לבדוק!" הכריזה נעה ויצאה מהמטבח בריצה.

"שלא תעיזי לגעת בכלום!" קראתי אחריה וניסיתי לחשוב אם כל הדברים, שאני לא רוצה שנעה תראה בחדרי, מוסתרים – הפתקים שאני כותב לעצמי עם משפטים שאמרו מנהיגים בעולם; ציור הקומיקס שניסיתי לצייר הבוקר, שיצא ממש גרוע; המילים לשיר שניסיתי לחבר בשביל הלהקה החדשה שלי, שאיש ממשפחתי עדיין לא יודע על קיומה.

לאאא! צעקתי לעצמי בראש. הדף עם השיר שניסיתי לחבר, שיצא איום ונורא, נמצא על השולחן, כולו מלא קימוטים ומחיקות. לפני שהספקתי לחשב איך אני עוקף את נעה במדרגות ומגיע לחדרי לפניה, נשמע מבחוץ הג'יפ של אבא, שעצר בכניסה לביתנו. הצצתי דרך חלון המטבח וראיתי את אבא יוצא מהג'יפ, פותח את הדלת השנייה ועוזר לסבא אברהם לצאת מהרכב.

"מה...?" שאלה אמא, שגם היא הציצה החוצה דרך החלון. היא מיהרה עם העגלה של תמר אל הדלת ואני הלכתי בעקבותיה.

"תגידו שלום לסבא אברהם!" קרא אבא בחיוך. הפנים שלו היו שזופות משמש, הוא חבש כובע טיולים, ועל גבו נשא תרמיל ענק שנדף ממנו ריח שאהבתי מאוד, של סלעים, של אדמה ושל צמחים – ריח של טיולים בארץ ישראל. "וגם לאורחים שלנו, ג'רי ואנדי!"

לביתנו נכנסו שני נערים כבני חמש עשרה, לבושים בחולצות טריקו עם כיתובים באנגלית, לראשיהם כובעי בייסבול ולרגליהם נעלי התעמלות מצוחצחות, כפי שנעלי ההתעמלות שלי מעולם לא נראו בחייהן הקצרים. הנערים הכניסו הביתה שלוש מזוודות. שתיים מהן היו גדולות ונראו מודרניות ויוקרתיות. המזוודה השלישית הייתה קטנה, משובצת במשבצות ירוקות ואדומות, ונראתה כאילו היא קיימת מאז הכרזת מדינת ישראל. אחד הנערים נשא על גבו גיטרה.

"ברוכים הבאים!" אמרה אמא בחיוך ושלחה אל אבא סימני שאלה שקופים. היא קינחה את ידיה במגבת והפסיקה לנדנד את אחותי תמר. התינוקת השמיעה קולות מחאה.

"תודה, אתם מקבלת אותנו פה הביתה של מדריך גדעון," אמר אחד הנערים.

"נעים מאוד," אמרה להם אמא. "אני יעל, אשתו של גדעון. שבו, שבו, אביא שתייה קרה."

אבא הוביל את סבא אברהם אל כורסה נוחה ודאג להושיב את ג'רי ואת אנדי על הספות. בינתיים אחותי תמר, שכל מה שעניין אותה היה שהפסיקו לנדנד את העגלה שלה, בכתה בקול.

"יוני, תמשיך רגע להרדים את תמר," הורתה לי אמא ואותתה לאבא שילך אחריה למטבח.

הרמתי את תמר הבוכייה בזרועותיי והלכתי אחרי ההורים למטבח.

"הסוללה של הטלפון שלי נגמרה והמטען ברכב התקלקל," אמר אבא לאמא בלחש, הניף ידיו ומשך בכתפיו. "יעלי, התכוונתי להתקשר אלייך מהדרך, לומר לך שצריך להכין היום ארוחת צהריים גדולה."

רציתי לומר בצחוק שלפי המזוודות של האורחים נראה שבזמן הקרוב נצטרך להכין הרבה ארוחות גדולות, אבל אז ההורים היו מסלקים אותי מהמטבח, ואני רציתי להישאר. הרגעתי את תמר, נדנדתי אותה בזרועותיי והיא הניחה את ראשה על כתפי ועצמה את עיניה.

"שניהם חניכים בקבוצה של האמריקאים שהדרכתי השבוע," הסביר אבא לאמא. "כל החניכים נסעו לשבוע למשפחות המארחות שלהם בארץ, ורק שניהם נתקעו. אי־הבנה. לא יודע. המשפחות שהיו צריכות לארח אותם לא יכולות. גם המדריכים התפזרו. לא היה לי לב להשאיר את שניהם באכסניה במדבר."

"ברור, טוב שהבאת אותם," לחשה אמא. "אבל סבא אברהם?!" היא המשיכה ללחוש בעיניים פעורות. "גידו, אמא שלך יודעת שהוצאת אותו מהדיור המוגן?"

"אל תשאלי, יעלי," לחש אבא.

אמא הביטה בו במבט רציני. היא בהחלט שאלה.

"אמא שלי התקשרה אליי הבוקר," המשיך אבא ללחוש. "בשש בבוקר! כשנכנסתי עם החניכים לחדר האוכל באכסניה."

"הבוקר?" שאלה אמא. "הם הרי היו אמורים לצאת היום לנופש באילת עם החברים שלהם."

"נכון," המשיך אבא בשקט. "אמא שלי אמרה שמנהלת הדיור המוגן התקשרה אליהם כמה דקות קודם לכן - בשש בבוקר! - ואמרה להם שחייבים באופן דחוף, בהול והיסטרי להעביר עוד היום את סבא אברהם לאגף הקשישים הסיעודיים, כי הוא מדבר שטויות."

אמא בהתה באבא. "שטויות? אבל הוא צלול לגמרי. הוא פיקח. הוא זוכר הכול, הוא..."

"כל הזמן אומר להם בדיור המוגן שהבריטים רודפים אחריו. לא יודע. כאלה שטויות."

"אוי..." נאנחה אמא.

"המנהלת חושבת שזה מעיד על בלבול. על בעיה. שאולי הוא חושב שאנחנו עדיין בתקופה שלפני הקמת המדינה ושהבריטים שולטים בארץ... אבל אמא שלי בטוחה שזו טעות. היא ביקשה שיחכו שבוע, עד שהם יחזרו מאילת. המנהלת לא הסכימה והן התווכחו בטלפון."

"אוי..." נאנחה שוב אמא.

גם אבא נאנח. "אז את מבינה," אמר בשקט, "אמא שלי כמעט ביטלה את הנסיעה. אמרתי לה שייסעו בנחת לאילת. הם כל כך ציפו לנופש הזה! אני אקח את סבא אליי הביתה למשך השבוע. אין לי הדרכות השבוע. אני אטפל בו. הכול עליי."

עיניה הגדולות של אמא היו תלויות באבא כמה שניות, ואז חיוך קטן נמתח על פניה, חיוך שהלך וגדל. "אתה נשמה טובה," אמרה לאבא. "יש לך לב בגודל של הר, גידו! טוב שהבאת אותם. נארח את כולם בשמחה. יש לנו בית גדול. בטח המנהלת טעתה. היא לא הבינה אותו."

אבא חייך ונשם עמוקות.

הרגשתי שתמר התינוקת נרדמה על כתפי. הלכתי לסלון והנחתי אותה בזהירות בעגלה.

רשרוש מתכתי נשמע מאחוריי. סובבתי את ראשי וראיתי את סבא אברהם מתקדם לעבר המטבח עם מתקן ההליכה שלו, שעשוי ממקל מתכתי עם ארבעה גלגלים. הלכתי אחריו ונעמדתי לידו, בפתח המטבח.

"חברל'ך," אמר סבא אברהם לאמא ואבא במבטא הונגרי־יידישאי. "לא נעים לי להפריע לשיחה, אבל אני חושש שהם עקבו אחריי. הבריטים! שני בריטים הציצו אליי בחלון! חייבים לעשות משהו!"

אמא ואבא פערו את פיהם, שמטו את כתפיהם והביטו זה בזה.

"מה זה הריח?" תהה סבא אברהם ורחרח באפו. גם אני הרחתי ריח שרוף.

"אוי, יעלוצ'קה," אמר סבא אברהם לאמא. "נדמה לי שמשהו נשרף לך בתנור. טוב, אני אלך לסלון לבדוק אם הבריטים עדיין שם..."